..חברים כותבים דעות - מאמרים נוספים שפורסמו באתר לחץ כאן

מפגשים כגשר אנושי - צבי גיל בעידן של תקשורת אלקטרונית, מקוונת או אחרת, עידן שבו הקשר האינטראקטיבי הוא א-פרסונאלי, כלומר יש בו כמעט הכל, שנוגע לקשר בין הבריות מלבד הבריות עצמן - life size, אנשים בשר ודם. יש חשיבות עליונה למפגשי אנוש. אני מעלה היבט זה בהזדמנויות שונות, כאשר הקשר הוא בלתי אמצעי והוא יעיל. הוא חשוב ופורה בכל מפגש, בייחוד כאשר התכלית היא החלפת מידע, רעיונות, תהודה לתהיות והמענה להן, שלא לדבר על הבנה בין אנשים מארצות שונות. להמשך הכתבה חזרה לימי הרדיו - צבי גיל הרדיו הוא המדיום ההמוני הידידותי ביותר. צריך רק להאזין ולהבין את המושמע. הוא מהיר בהבאת חדשות וענייני היום, הוא מגוון בהבעת דעות, הוא מביא מוסיקת םום ומוסיקה קלאסית - חג לאוזן. והוא נייד ונגיש בכל מקום ולכל מקום. עם הקמת הטלוויזיה, הוא נסוג. האינטרנט פגע בו עוד יותר, אבל הוא החזיק מעמד ועכשיו הוא מתחיל להתאושש. יש שנהנים מחידושים ויש - שמתגעגעים לימים ההם. להמשך הכתבה חברים של ליל שבת - ברוך מאירי בצד הכעס הנורא, צריכה להיות גם מידה של רחמים.בצד הכעס הנורא, היו צריכים להיות גם החברים האמיתיים. לא חברים של היום, המנצלים כל הזדמנות להופיע, בעיקר על מרקעי הטלוויזיה, כדי להתחרות ביניהם על ותק ההיכרות שלהם עם דודו טופז: "אני מכיר את דודינקה מאז שנולד", יכריז "חבר קרוב" - כמובן צעיר בגילו מדודו טופז, בלי להתבלבל. דודו טופז למד לדעת, לצערו, על בשרו את מה שאנו מכירים בסל התופח של עשרות שנות חיים שעברנו: רבים מהם חברים, של מה שאני נוהג לכנות "חברים של לילות שבת". להמשך הכתבה התחקיר כחיה עיתונאית לא מוגנת והצורך באמנת אתיקה חדשה - חיים שיבי בימים האחרונים קראתי בבלוג של כתב "הארץ" בכנסת, שחר אילן, כי הוא התפוטר. הוא ניסח זאת ביושרה ובשקיפות, אני מצטט: " הוסבר לי שלמרות שביעות הרצון מעבודתי, עלותי יקרה מדי. אני כמובן לא שלם עם ההחלטה הזו, אבל היא לא הייתה שלי ". עלותו הייתה יקרה מדי. בעיתון איכותי ומוביל. אני מעריך, ללא סיכון סביר, כי הוא יוחלף במי שעלותו פחותה יותר. אם כך באימפריית שוקן לכתב פרלמנטארי נכבד, צא ולמד מה קורה בחלקים זניחים יותר של עולם התקשורת בימי מיתון וגלי קיצוצים. להמשך הכתבה עיניים עצומות לרווחה- שייקה קומורניק דומה שאין משפט הולם מזה כדי לתאר את מצבה של אגודת העיתונאים בירושלים. האגודה, בעלת ההיסטוריה המפוארת בתולדות העיתונות בארץ, הופכת חלולה יותר ויותר, בבחינת כלי שרת כספי בלבד לניהול המאבק (החשוב מאין כמוהו!)על עתידם ופרנסתם של עובדי רשות השידור. האגודה בירושלים, שהייתה ביתם של העיתונאים העוסקים במדיה האלקטרונית, מאבדת ממעמדה בהתמדה וכידוע הריק שואב אל תוכו גופים השואפים למלאו. כמעט כל הדיונים העקרוניים, הרעיוניים, החשובים מאין כמותם על מעמד התקשורת הציבורית, הופקעו מאיתנו ונדדו להם לאילת או לתל - אביב. להמשך הכתבה

איור: יוחנן לקיצביץ